לא פעם נשאלתי האם רק טיפול תרופתי נותן מענה לקשיים כמו: הפרעת התנהגות, הפרעת קשב והפרעת התנגדות אצל ילדים או שקיימות גישות חינוך שעושות זאת? האם יש קשר בין התיפקוד ההורי להתעצמות הפרעות אלו? ואם כן, אז עד כמה ההשפעה קיימת?
כמדריכת הורים ומאמנת בעלי הפרעת קשב, תמיד מצאתי קשר בין חינוך לתוצאה. בין נוכחות הורית לויסות התנהגות הילדים. בין תקשורת נכונה לביטחון והערכה עצמית, בין הצבת גבולות באהבה לבין בריאותם הנפשית של הילדים.
על כן, שמחתי מאוד להיחשף לתיאוריה חינוכית שונה ולא קונבנציונלית של ג'ון ניומן על חינוך ילדים עם בעיות התנהגות שמתכתבת עם הגישה האדלריאנית עימה אני עובדת.
מוזמנים לקרא ולהכיר את עקרונות גישתו וכיצד הם משתלבים עם עקרונות החינוך של אדלר.
ג'ו ניומן, מחנך ומומחה להתנהגות ילדים, מציע גישה לא שגרתית להתמודדות עם ילדים בעלי בעיות התנהגות. בניגוד לשיטות מסורתיות המדגישות שליטה וסנקציות, ניומן מאמין כי הבעיה המרכזית טמונה בפער בין רמת השליטה העצמית של הילד לבין רמת השליטה שהמבוגר דורש ממנו.
כילד, ג'ו ניומן היה ילד אגרסיבי עם בעיות התנהגות. בהיותו בכיתה ב' הוא אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז ומאז טופל באמצעות 'ריטלין'. אך למרות שהריטלין ריסן מעט את התנהגותו, הוא עדיין בילה זמן רב בחדר המנהלת. במחקרו , מבקש ג'ו לשנות את הפרדיגמה הקיימת שלפיה, ילדים עם קשיי התנהגות שהמערכת מתקשה לסייע להם, מאובחנים כבעלי "הפרעה" שיש לתקן באמצעות תרופות.
הוא טוען שבמקום להתמקד באבחון נוירולוגי או כימי או במילה אחרת: ' בהפרעה של הילד' יש להתמקד בסיבה שלו להתנהגות "הבעייתית".
גישתו הטיפולית מתמקדת במוטיבציה של הילד ובדפוסי האינטראקציה שלו עם מבוגרים. הוא סבור כי בעיות התנהגות רבות נובעות מחוסר איזון בין "כוח" ל"חיבורים", וכי הצבת גבולות ברורים תוך מתן אוטונומיה וכבוד לילד יכולה לשפר את התנהגותו.
לדבריו, ילדים עם בעיות התנהגות אינם "חסרי גבולות", אלא מתקשים לעמוד בדרישות גבוהות מידי שהם אינם מוכנים אליהן. הגישה שלו מבוססת על פיתוח הדרגתי של שליטה עצמית באמצעות תרגול מתמשך, בניית אמון עם המבוגר ויצירת סביבה האמפשרת לילד לקחת אחריות על התנהגותו באופן מדורג.
ניומן אינו דוגל בעונשים או בתגמולים מלאכותיים אלא בגישה המאפשרת לילדים לחוות תוצאות טיבעיות של התנהגותם, תוך שהם מקבלים תמיכה מתאימה כדי ללמוד שליטה עצמית במקום "להילחם"בהם.
הוא מציע דרך שונה מהמקובל לטיפול בילדים שמתנהגים בצורה מאתגרת. שיטתו הייחודית מאפשרת לילדים להרגיש מסוגלים ולשפר את כישורי השליטה העצמית שלהם בצורה אורגנית, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך פחד מסנקציות חיצוניות. במקום להגדיר אותם כבעלי "הפרעה" ולתת להם תרופות, הוא מציע לתקן את דפוסי ההתנהגות שלהם דרך אינטראקציות נכונות יותר עם הסביבה.
כמה מהעקרונות המרכזיים של גישתו:
הצבת גבולות ברורים והטמעת תחושת שליטה הורית:
ילדים צריכים להבין שהמבוגרים שמסביבם הם המובילים ולא הם.
במקום להיכנס לוויכוחים או משא ומתן עם הילד, ההורה צריך להציב גבולות חד- משמעיים. לדוגמא: אם הילד מתפרץ בזעם, אין לתת לזה תגמול בצורת תשומת לב מוגזמת או שינוי הכללים בכדי לרצות אותו.
הכרה הדדית- ראיית הילד מבלי לאבד את הסמכות:
ההורה או המורה צריכים לגרום לילד להרגיש שהוא "נראה" ושהרגשות שלו חשובים.
יחד עם זאת, הילד חייב ללמוד להכיר בצרכים של אחרים ולכבד גבולות.
יצירת אינטראקציות מתקנות ( כמו תרופה התנהגותית):
במקום להתסמך על טיפול תרופתי בלבד, בנוסף, יש לשנות את הדינמיקה ההתנהגותית של הילד. שכן, מתן חוויות חדשות שבהן הוא חווה הצלחה ושליטה עצמית מחזק את כימיית המוח בדרכים חיוביות.
זיהוי המוטיבציה שמאחורי ההתנהגות הבעיתית:
במקום לשאול "איזו בעיה נוירולוגית גורמת לילד להתנהג ככה?" יש לשאול:
- "מה המטרה שלו בהתנהגות הזו?".
- "כיצד המבוגרים סביבו מחזקים את ההתנהגות הזאת?"
לדוגמא: אם ילד מפעיל מניפולציות כדי לקבל תשומת לב, ניומן ממליץ להפחית את החיזוק השלילי וללמד אותו לקבל תשומת לב בדרכים חיוביות.
שימוש בעונשים טבעיים ולא בהשפלה:
ניומן מתנגד לענישה כוחנית אך בעד תגובות טבעיות להשלכות של ההתנהגות.
אם ילד משליך צעצועים שוב ושוב, הצעצוע יילקח לזמן מה, ולא כתוצאה מ"כעס", אלא כהיגיון טבעי: "אם לא משתמשים בזה נכון, זה לא זמין כרגע".
שימוש "חיבורים" על ידי יצירת יחסים משמעותיים:
ילדים עם בעיות התנהגות לרוב חשים ניתוק מהמבוגרים סביבם.
ההורים והמורים צריכים לשמר יחסים יציבים, כך שהילד ירגיש שהוא שייך, אבל גם יקבל מסגרת יציבה וברורה.
לסיכום,
ניומן מציע הסתכלות חדשה על ילדים עם בעיות התנהגות- לא כבעייתיים מטבעם, אלא, כילדים שזקוקים להכוונה מתאימה ולסבלנות. שינוי נקודת המבט יכול לשפר משמעותית את מערכת היחסים בין ההורים, מורים וילדים ולסייע לילדים להגיע למיצוי הפוטנציאל שלהם.
הפרקטיקות החינוכיות של ג'ו ניומן מבוססות על יצירת איזון בין 'כוח' (המודעות של הילד לעצמו) לבין 'חיבורים' (האופן שבו הילד מתקשר עם אחרים).
ניומן פיתח שיטה מעשית לעבודה עם ילדים שמאתגרים את סביבתם, מתוך הבנה שאבחון והענקת תוויות מגבילים את הילד במקום לקדם אותו.
כמו ניומן גם גישתו החינוכית של דר' אלפרד אדלר תומכת בעקרונות חינוך אלו. להלן תמצית גישתו:
מטרת החינוך על פי אדלר היא להכין את הילדים להתמודדות מיטבית עם משימות החיים. לגדל ילד שיהפוך לאדם שאינו עול על אחרים. עם מסוגלות , חוסן נפשי ותחושה חברתית.
כל ילד, רוצה להרגיש שייך ובעל ערך וכהורים עלינו לפתח אצלו תחושות אלו .
את האסטרטגיות והדרכים המוטעות של הילד להשגת תחושת שייכות, כמו: העסקת יתר ומאבקי כוח נחליף בדרכי חינוך חיוביות.
את הפינוק , חסות יתר והפגנת חוסר יכולת נחליף בתרומה ומועילות.
את הגבולות נציב באהבה בכדי שיופנמו.
את תחושת האחריות והמסוגלות האישית נפתח ונשיג בעזרת יחסים טובים, כבוד וסבלנות.
במקום עונש שהוא מרכיב באילוף ויוצר פחד, נחליף בתוצאות טבעיות והגיוניות. אלו יהוו עבורו "גלגלי עזר" עד שירגיש בטוח לפעול בלעדיהן.
Comments