בין עידוד לשליטה: כשאהבה הופכת למשקל

כאנשי מקצוע המלווים הורים, אנו פוגשים שוב ושוב את "פרדוקס האהבה": המקום שבו הרצון העמוק ביותר שלנו להגן על ילדינו ולהעניק להם כנפיים, הופך בלי משים למשקל שמעכב את צמיחתם.

לאחרונה צפיתי בסרט הצרפתי "היה הייתה לי אמא" (המבוסס על חייו של רולאן פרז), ומצאתי בו הדגמה קלינית כמעט מושלמת לקו הדק שבין אהבה מיטיבה לבין התערבות- יתר הפוגעת בזהות עצמאית.

אמונה שמעצבת מציאות

רולאן נולד עם מגבלה פיזית משמעותית. הרופאים קבעו כי לא יוכל ללכת, אך אמו סרבה לקבל את הקביעה הנחרצת הזו. מתוך אמונה עיקשת שהילד שלה ועתידו לא יוגדרו דרך מגבלתו, היא רתמה את כל כוחותיה כדי להעניק לו עתיד של חיים רגילים ועצמאים. בסרט אנו פוגשים אם אופטימית וחמה, המטמיעה בבנה שוב ושוב את המסר: "יהיו לך חיים נהדרים, ואתה תצליח".

מבחינה אדלריאנית, זהו עידוד במיטבו. האם מתמקדת בבניית תחושת ערך פנימית אצל הילד.

רולאן אכן גדל להיות עורך דין מצליח החי חיים מלאים. אולם ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נחשפים למחיר הבלתי נראה של האמונה הטוטלית הזו.

המלכוד: מתי עידוד הופך למעכב?

המורכבות בסיפורו של רולאן אינה בעצם האמונה בו, אלא בהתמשכותה לתוך הבגרות. דר' אלפרד אדלר הזהיר כי עידוד חייב להתעדכן עם שלבי החיים. כשהמסר הילדי "הכל יהיה טוב" אינו מתחלף במסר הבוגר: "אני סומכת עליך שתדע להתמודד גם כשלא הכל טוב", נוצר קושי ממשי בפיתוח חוסן ובעצמאות רגשית.

אנו רואים זאת כשרולאן מתקשה לבחור, להתאהב או לבנות זהות שאינה נשענת על תמיכתה של אמו. זהו מצב שבו הילד (גם כבוגר) נותר "שבוי" באהבה שאינה מפנה מקום. כאן נולדת "הימנעות רכה"- הילד נמנע מבחירות עצמאיות או מקונפליקטים, רק כדי לא לאכזב את האמונה האימהית שהושקעה בו.

פרפקציוניזם בגרסה השקטה: המאבק על הציפייה

הימנעות ופרפקציוניזם הם לעיתים שני צדדים של אותו המטבע.

כשילד חושש שלא יוכל לעמוד בסטנדרט שהוצב עבורו, הוא עשוי לסגת להימנעות. מנגד, הוא עלול לפתח פרפקציוניזם הישרדותי שיבוא לידי ביטוי בתפקוד גבוה ועשייה בלתי פוסקת שמטרתה להוכיח שהאמונה של אמא הייתה מוצדקת. במידה רבה, הערך העצמי שלו הופך להיות מותנה בהצלחה: הוא אינו פועל רק למען עצמו, אלא כדי לתחזק את הדימוי שאימו בנתה עבורו.

המנוע הפנימי: כוחה של המוטיבציה

כאן נכנס גורם קריטי בתהליך הצמיחה: המוטיבציה הפנימית. בעוד שהאמונה של האם היא "דלק חיצוני", הילד זקוק למשהו פנימי ששייך רק לו כדי לבסס את אישיותו ולסלול את דרכו העצמאית. בסרט אנו רואים זאת דרך האהבה של רולאן לזמרת הצרפתיה סילבי ורטן (Selvie Vartan). האהבה שלו לשיריה היה המנוע שגרם לו ללמוד קרוא וכתוב.

זהו שיעור חשוב בהדרכת הורים: האמונה שלנו בילד היא הרוח הגבית, אך עלינו לפנות מקום לתשוקות האישיות שלו. המוטיבציה הפנימית היא מנוע. היא המרחב שבו הילד מפסיק להיות "פרויקט של ההורה" ומתחיל להיות הריבון של חייו.

מתי הגוננות הופכת לבעיה?

רוב ההורים המגוננים פועלים מתוך רצון אנושי לחסוך מהילד כאב. אך עלינו לזכור: הגוננות הופכת לבעיה כשאין לילד הזדמנות לפגוש את הקושי בעצמו. כשאנו פותרים עבורו או מונעים ממנו תסכול, המסר הסמוי שהוא מקבל הוא: "העולם מסוכן מדי עבורך בלעדיי".

איפה עובר הגבול?

עידוד מצמיח (בריא)	גוננות יתר (חונקת)
נוכחות תומכת בלי פתרון מיידי.	פתרון הבעיות במקום הילד
אמון ביכולת של הילד להתמודד עם קושי	מניעת תסכול ואכזבה בכל מחיר
מסר: "אני כאן, ואתה יכול"	מסר: "בלעדיי- זה מסוכן".

הצפייה בסרט הציפה בי זיכרון ילדות נחמד. בגינת הוריי יש עץ רימונים יפיפה. בכל שנה, עם תחילת ההבשלה, אבי נהג לעטוף את הרימונים בשקיות נייר עדינות כדי להגן עליהם מפני מזיקים ושנזכה לברך ולאכול אותם בראש השנה. העטיפה הייתה מתוך כוונה לשמור על שלמות הפרי, אך היא גם יצרה חיץ בינו לבין העולם. השקית הזו היא המטאפורה המדויקת להורות: לעיתים ההגנה שנועדה לאפשר לילד להבשיל בבטחה, היא גם זו שחוסמת את האוויר ומרחב הצמיחה שלו ברגע שהוא מבקש לפרוץ החוצה.

צידה לדרך

הסיפור של רולאן פרז הוא מראה עדינה עבורנו ההורים. הוא מזכיר לנו שאהבה אימהית יכולה להציל חיים, אך החופש האמיתי נולד לא כשמאמינים שנצליח- אלא כשמאמינים שגם אם ניפול, עדיין נהיה ראויים לאהבה.

האתגר העמוק ביותר שלנו הוא להמתין רגע אחד לפני שאנחנו מתערבים. להבין שהקושי הוא לעיתים הזמנה לגדילה, ושנפרדות היא לא ריחוק- אלא הבעת האמון הגבוהה ביותר בילד שלנו. הסרט "היה הייתה לי אמא" הוא נקודת מוצא מצוינת לכל הורה שרוצה לבחון את האיזון העדין הזה בתוך ביתו.

*המאמר מוקדש בהוקרה ובהערכה לאימי, האישה שמעשיה ואמונתה העניקו לנו את הכנפיים. תודה על הנוכחות העקבית, על התמיכה ללא סייג ושגם ברגעים מאתגרים בחרת לא לוותר לנו ולא להיכנע לקושי. השראתך ועמידתך האיתנה מלוות אותי בכל צעד, מקצועי ואישי, ועודן.