הטורבו שבפנים

לְהַצְלִיחַ לְנַהֵל עֵסֶק בִּזְכוּת הַפְרָעַת קֶשֶׁב

ריאיון עם שגיא, בעל עסק בתחום המוטורי.

אני נמצאת כאן עם שגיא, שמנהל כבר למעלה משני עשורים עסק מצליח ומוערך בתחום המוטורי. מטרת ריאיון זה היא להבין איך הופכים את האתגרים האישיים לכלי עבודה עוצמתיים שמאפשרים להתגבר על הקשיים בניהול העסק ואפילו להצליח, ואיך שגיא סלל את הדרך הייחודית שלו להצלחה.

החלום שהופך למנוע.

שגיא, נתחיל מההתחלה.

מתי נולד החלום להקים עסק משלך, ומה גרם לך לבחור במסלול העצמאי במקום להיות שכיר ?

האמת היא שהאהבה לתחום הטכני התחילה כבר בילדות- אבא שלי היה מורה למכונאות בצבא ומשם זה הגיע. למדתי מכונאות בתיכון והצלחתי בזה כי זה תחום שדיבר אליי וסיקרן אותי.

בתחילת דרכי הייתי שכיר, חוויתי מקרוב ולמדתי איך נראים "מאחורי הקלעים" של עסק- הקשיים, החסרונות וגם היתרונות. אני חושב שחשוב מאוד להיות שכיר לפני שקופצים למים העמוקים של להיות עצמאי. יחד עם זאת, די מהר הבנתי שאני לא בנוי להיות שכיר ובמסגרת מגבילה. רציתי את החופש שלי, את היכולת לשלוט במעשים ובהחלטות ולעשות את הדברים כמו שחשבתי שהם צריכים להיעשות. ובשנת 2000, החלטתי להפוך את החלום למציאות ולצאת לדרך עצמאית.

אני רוצה לספר לך, כשהתחלתי בתהליך של לפתוח את הסוכנות, היה אדם אחד, מאוד משמעותי ומוערך בתחום, שהטיל בי ספק ואמר שיהיה לי קשה מאוד ושלא אשרוד שנה. הוא פשוט לא האמין בי. לעומתו, המשפחה שלי ובעיקר אבא שלי מאוד האמינו ותמכו בי. אבל דווקא חוסר האמון של אותו אדם ותיק, נחרט לי חזק בזיכרון. זה הפך למנוע שלי, זה היה בדיוק מה שנתן לי את המוטיבציה להוכיח שאני יכול. רציתי לבנות משהו שהוא שלי. בקו וברוח הַיּוֹשְׁרָה שלי. וההוכחה הכי טובה היא, שלא רק שאני קיים מעל לשנה, אני קיים כבר מעל שני עשורים.

אז בעצם הוכחת לכולם שאפשר.

כשאתה מסתכל על השנים האחרונות, מהו הדלק המרכזי שהחזיק את העסק שלך חי ובועט כל כך הרבה זמן?

במילה אחת: פאשן (Passion) תשוקה. התשוקה היא שמניעה אותי לקום בבוקר. זה שילוב של אהבה לתחום הטכני והמוטורי ביחד עם עבודה "פסיכולוגית" מול אנשים. להכיר כל אדם והרגישות שלו, ולדעת לתת את המענה המדוייק לו. אני אוהב לעבוד עם אנשים ואני מקבל המון אנרגיה מלקוחות שחוזרים.

מעבר לקשר עם הלקוחות, מה בעבודה הטכנית עצמה נותן לך את הסיפוק הכי גדול?

הסיפוק הכי גדול שלי מגיע מפתרון בעיות. כל יום הוא פאזל של דיאגנוסטיקה- לקוחות מגיעים עם תקלות מורכבות, ואני צריך לפצח אותן. זה הדבר הכי מאתגר וממלא אותי בו זמנית. כשיש בעיה קשה לפיתרון, המוח שלי נדלק. בסוף היום, כשאני יודע שנתתי מענה ללקוח שבא עם בעיה ויצא מרוצה, זה נותן לי תחושת הצלחה אדירה. זה מה ששומר עליי חד וממוקד בתוך כל הרעש מסביב.

אני רוצה שנדבר על "החומרה" של המוח- מוח עם הפרעת קשב עובד על 'טורבו' אבל מתקשה במסלולים של שגרה וסדר. האם בנית לעצמך שיטת ניהול שמתאימה ל"חיווט" הפנימי הזה?

השיטה שלי היא הדדיות ולויאליות.

אני נותן את כולי ללקוחות- בשעות הפעילות ומעבר להן. במקרי חירום, אני נותן מענה טלפוני ועזרה ראשונה בשעות לא שעות כדי לתת להם פתרון זמני עד שמגיעים אליי למחרת, ומצפה לקבל בחזרה- הערכה ונאמנות.

לקוח לויאלי לעסק שלי, אני נהנה לתת לו שירות.

האסטרטגיה שלי היא לבנות קשרים עמוקים ולטווח ארוך, זה מה שמחזיק את העסק יציב.

בוא נדבר על אחת התכונות שהכי מזוהות עם הפרעת קשב: האימפולסיביות.

זו תכונה שבמצבים מסויימים היא טובה אך הרבה פעמים היא לא, מכיר אותה אצלך? אם כן, איפה היא גבתה מימך מחיר?

האימפולסיביות היא הצד השני של מהירות התגובה שלי. לרוב זה מצויין אך לפעמים היא גובה מחיר כשאני מקבל החלטות עיסקיות מהבטן או מתמחר פרויקט מהר מידי מתוך רצון טוב לתת מענה מיידי במקום להמתין קצת ולחשב עלויות במדוייק. לפעמים זה פוגש אותי גם ביחסים עם לקוחות. אני ישיר, והישירות שלי יכולה להיות חדה ולצאת לא טוב למרות שהתכוונתי לטוב. עם השנים והנסיון למדתי לייצר לעצמי עצירות יזומות כדי למתן את זה.

בעסק שלך, יש גם צד שני שגם הוא עשוי להיות בעל הפרעת קשב- הכוונה ללקוחות. איך אתה מתמודד עם לקוחות תובעניים, כאלו שאין להם סבלנות ורוצים הכל "כאן ועכשיו"?

זה אחד האתגרים הגדולים. אני מזהה את חוסר הסבלנות שלהם כי הוא קיים גם אצלי. אבל למדתי להציב גבולות. אם לקוח מגיע בלחץ היסטרי ודורש עבודה עכשיו ומיד, אני מעדיף לוותר עליו. אני מסביר שעבודה דורשת זמן, ושעבודה בלחץ פוגעת במקצועיות. עבורי, זו לא סתם עבודה- מדובר ב״דיני נפשות" ואני מתייחס לזה בכובד ראש ובאחריות מוחלטת. היכולת שלי "לאבחן" את הלקוח בשנייה הראשונה עוזרת לי להחליט אם אני רוצה להיכנס למערכת יחסים כזו, שבה הלחץ עלול לבוא על חשבון הבטיחות והיושרה המקצועית שלי.

בסיטואציות של יומיום, איפה ההיפראקטיביות פוגשת אותך?

באופי שלי אני תזזיתי ויוזמתי. שילוב של שתי תכונות אלו לא מאפשרות לי לשבת במקום אחד לאורך זמן. אני פשוט לא יכול. אם אני יושב דקה בחוסר מעש, ישר עולות מחשבות על דברים שצריך לשפר או לארגן. יוזם פרוייקטים שנדחו מחוסר זמן או מקדים לסיים מה שקבעתי מראש. אני לא מסוגל לשבת, חייב להיות בתנועה ובעשייה.

משימות של ישיבה, כמו להכין הצעות מחיר או לעבור על דוחות, הן הקושי הגדול שלי. במהלך היום תמיד יש מישהו ש"גונב" לי את הדעת, ולכן אני חייב לקום באמצע. אני צריך את ה"ברייק" הזה. את המשימות שדורשות ריכוז עמוק אני עושה רק בערב, כשהמקום סגור, אין לקוחות ואין הסחות דעת.

איך ה"פול דרייב" הזה השתלב עם האבהות?

דווקא שם מצאתי פתרון ששירת את שני הצדדים. הייתי עובד עד שבע בערב, אבל באמצע היום הייתי יוצא באופן קבוע לאסוף את הילדים מהמסגרות ונשאר איתם עד שאשתי חזרה מעבודתה. השעתיים האלו באמצע היום היו קדושות. זה היה זמן איכות משמעותי עם הילדים. וזו גם היתה הדרך שלי לעשות הפסקה מוחלטת מן Break State, לנקות את הראש ולחזור לעסק עם כוחות מחודשים. זה הוסיף לי עניין וגיוון באמצע היום העמוס.

בוא נדבר קצת על דחיינות- יש משימות שאתה נוטה לדחות יותר מהאחרות , למשל "עבודה שחורה" כמו ניירת וחשבוניות?

אני מודה שאני דוחה את זה עד הדקה התשעים, ניירת זה משעמם אותי. אבל למזלי בניתי סביבי "חומת הגנה". יש לי פקידה שיודעת לקחת את מה שאני לא מספיק, ורואה חשבון ש"יושב לי על הוריד" ודוחף אותי לסיים את הניירת. לצערי אי אפשר לנהל עסק בלי ניירת. אין ברירה.

באופן טבעי הייתי מעדיף להתעסק רק באקשן.

דיברנו על כך שקשה לך להאציל סמכויות, שאתה בוחר לעבוד כ"סולן" ולשמור על העסק בשליטה מלאה שלך, אפילו שיש לך צוות. האם עובדה זו לא הופכת אותך לסוג של 'עבד' של העסק, שאינו יכול באמת להתנתק ולצאת לחופש?

האמת היא שאני "סולסיט" כי קשה לי לשחרר. זה לא עניין של חוסר אמינות בצוות שלי, אלא הצורך שלי שהדברים יבוצעו בדיוק מוחלט כפי שאני רואה לנכון. זו הסיבה שבגללה אני מתקשה להאציל סמכויות וכל ההחלטות והפעולות החשובות בעסק מונחות בסופו של דבר בעיקר על הכתפיים שלי. וזו מעמסה לא פשוטה ויש לה מחיר, והוא הקושי להתנתק ולצאת לחופש.

בעבר פחדתי שהעסק פשוט יקרוס בלעדיי. היום אני כבר מעז יותר- יוצא עם לפטופ וחבילת גלישה ומנסה להיות זמין. אגב, גיליתי שגם אם אני לא עונה מיד, העולם לא קורס.

העומס הזה הוא גם הסיבה המרכזית להחלטה שקיבלתי שלא להגדיל את נפחו של העסק מעבר למה שהוא היום. טוב לי במקום הנוכחי, כך אני נשאר בשליטה בלי לאבד את הידיים, הרגליים וגם את הראש.

היום יש מודעות גדולה לטיפול תרופתי,האם שקלת לקחת משהו שיעזור במיקוד ובריכוז?

אני מבין שהתרופה אולי תרגיע את המרץ, אבל המרץ הזה הוא בדיוק מה שהעסק צריך. אני מפחד שטיפול "ירדים" את המנוע שלי. בתחום הזה, אם אין לך את הדרייב והתזזיתיות הזו, אתה פשוט לא יכול לנהל את העסק. דברים לא יזוזו. במקרה שלי, הפרעת קשב היא יתרון ומתנה ענקית.

לסיום, מה היית אומר לבעל עסק צעיר עם הפרעת קשב?

אל תילחם בזה. תשתמש בזה.

אם יש לך קוצים בישבן- תהיה בתנועה. אם קשה לך עם ניירת- תביא מישהו שישלים אותך. אל תנסה להיות פקיד שיושב במשרד אם המוח שלך בנוי לאקשן ולפעילות. השנים הרבות שלי בתחום, הן הוכחה שכוח רצון ואמונה בעצמך חשובים יותר מכל דוח אקסל. תאמין בעצמך, תהיה חרוץ ותצליח.

שגיא, תודה על הנכונות לדבר בפתיחות על המנוע הפנימי האישי שלך שמניע את הכול. אני מאמינה שהאותנטיות שחשפת כאן תיתן כוח לבעלי עסקים שפועלים מחוץ לתבניות המקובלות, ותעניק השראה לאלו שחולמים להקים עסק אך חוששים מהמורכבויות שבדרך הייחודית הזו.

סיכום הריאיון: חוכמת המעקפים והמתנה שבפנים

סיכום הריאיון הזה הוא הרבה יותר מסיפור על הצלחה עיסקית. הוא שיעור מעשי בניהול ובחוכמה רגשית.

בשפה המקצועית מכנים את הפרעת הקשה ״מתנה עטופה בבוץ״. הבוץ הוא השכבה החיצונית- הקושי בבירוקטיה סיזיפית, התזזתיות והדחיינות. קל להתמקד בקשיים ולהרגיש שההפרעה היא נטל, אך שגיא חשף בחוכמה את המתנה שמסתתרת מתחתיו: תשוקה בוערת, יכולת דיאגנוסטית נדירה ופול דרייב שמאפשר לעסק לשגשג שנים רבות.

העוצמה של שגיא טמונה בכך שבמקום לנסות לשנות את מי שהוא, הוא חיבר בין החיווט של המוח שלו לבין תכונות האופי והערכים שלו.

הוא לא ניסה לכפות על עצמו דמות של מנהל מסודר ומאורגן כדי ״לנצח״ את הפרעת הקשב. במקום זאת, הוא בנה דרך חיים וניהול שמתאימות לאישיות שלו באמת. הוא השכיל לרתום את סביבתו כעוגן חיצוני ויצר לעצמו ״איים של שקט״ כדי לשמור על המנוע שלו משחיקה.

שגיא מוכיח שהמפתח להצלחה אינו ״לתקן״ את עצמנו כדי להתאים לסטנדרט, אלא להכיר במגבלות ולבנות להן מעקפים יצירתיים. הוא לא רק חשף את המתנה שלו- הוא הפך אותה למנוע שמוביל אותו לעשייה, יושרה וסיפוק.