מי חותם לי על זה?
עודכן: לפני 6 שעות
על אינרציה התנהגותית, רשות, ולמה נוח לנו לחכות.
לפני זמן מה ישבה מולי בקליניקה מתאמנת וסיפרה לי על ישיבת צוות במקום עבודתה.
"כולם ידעו שהתהליך אצלינו מסורבל", אמרה. "הלקוחות התלוננו, ההחלטות התעכבו, וכולם הסכימו שצריך לתקן. ואז אחד הצעירים בצוות אמר: 'אז למה שלא נתקן את זה?' ומישהו ענה לו:'רגע, מי אישר לך?'.
היא צחקה , השתתקה ואז אמרה: "הבנתי פתאום, שאת המשפט הזה אני שומעת בראש שלי כל פעם שאני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי".
ישבתי מולה וחשבתי: זה לא רק היא. גם אני פוגשת את המשפט הזה שוב ושוב, בניסוחים שונים, אצל אנשים שונים. ולפעמים, אני שומעת אותו גם אצלי.
פתק מההורים
כולנו זוכרים את הפתק. "אישור הורים לטיול שנתי". חתימה בתחתית, חותמת של בית הספר. בלי פתק חתום אי אפשר לעלות לאוטובוס.
מה שמעניין אותי הוא כמה מאיתנו, הרבה אחרי שהפסקנו להיות ילדים, עדיין מחכה לפתק. לא פתק של ממש, כמובן. אבל משהו שנראה כמו חתימה: הסכמה, אישור, ברכה, "בסדר, תעשה את זה". ועד שהוא לא מגיע, אנחנו נשארים 'על הרציף'.
כוח הכבידה של ההרגל
בשיעורי פיזיקה למדנו שגוף שנמצא בתנועה או במנוחה, ימשיך בדיוק כך, עד שיופעל עליו כוח. זה נקרא: אינרציה. בפסיכולוגיה נעשה שימוש במושג הזה בהקשר לבני אדם ונקרא: אינרציה התנהגותית: הנטייה להמשיך במסלול המוכר, להיצמד להרגלים, לדפוסי חשיבה ולדרכי פעולה שכבר התרגלנו אליהם, גם כשהחיים השתנו וכבר מזמן הגיע הזמן לבחור אחרת.
אין בה שום רע. האינרציה נותנת לנו יציבות ומונעת מאיתנו לבחון מחדש כל החלטה. אבל יש לה תחפושת שקשה במיוחד לזהות: ההמתנה לרשות. כשאנחנו עומדים במקום ואומרים לעצמנו "אני רק מחכה לאישור", זה נשמע כמו נימוס, כבוד לאחרים או זהירות. מה שאני רואה לא פעם הוא שזו אינרציה שמצאה לעצמה תירוץ מכובד.
ארוחת שישי
בן 55 עצמאי, מצליח, מנהל אנשים ומקבל מידי יום החלטות מורכבות. הוא מספר בארוחת שישי משפחתית שהוא שוקל לעבור לתחום מקצועי אחר. אחד ההורים מגיב: "בשביל מה לך? יש לך עבודה טובה. בגילך מתחילים הכל מחדש? "
ובשניה אחת, האיש שמוביל ארגון מרגיש שוב כמו ילד קטן שחסר לו פתק. הוא לא יגיד את זה בקול. לפעמים הוא בכלל לא יודע שזה קורה. אבל משהו בתוכו מתכווץ, והרעיון חזר למגירה.
ויש גם גרסאות שקטות יותר.
מי שמתעניינת כבר שנה בלימודים שתמיד רצתה ולא נרשמת, כי היא "מחכה שזה יהיה זמן טוב עבור כולם". אף אחד לא אסר עליה, ואפילו לא יודע שהיא מחכה.
ויש מי ששנים אחרי שאביו נפטר עדיין שואל את עצמו לפני כל החלטה גדולה "מה אבא היה אומר?". הפתק שהוא מחפש כבר לא יכול להגיע, והקול נשאר.
למה כל כך נוח לנו לחכות
כשאני עובדת עם אנשים, אני שמה לב שרוב השיחות עוסקות במה ההמתנה עולה לנו. אני חושבת שכדאי לשאול גם מה היא נותנת לנו. והיא נותנת הרבה.
היא מגינה עלינו מאחריות. אם קיבלתי רשות, זו לא אשמתי שלא עשיתי. ואם אקבל אישור ואכשל, יש עם מי לחלוק את האשמה. כשאני מחליטה לבד, אין על מי להישען. מי שחותם עליי, מתחייב איתי.
ושני דברים נוספים שחוזרים אצלי הרבה:
מי שאנחנו מחכים לו בדרך כלל לא יודע שהוא "שומר הסף". ההורה בארוחת שישי רק הגיב מתוך דאגה. הוא לא יודע שהמשפט שלו הפך להחלטה.
לפעמים מקבלים אישור ועדיין לא זזים. בעיניי זה הסימן הברור ביותר שהבעיה מעולם לא היתה חוסר ברשות.
אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי הוא שאנשים יכולים להיות יוזמים ואמיצים בתחום אחד ופסיביים לגמרי בתחום אחר. לקחת פיקוד בעבודה ולחכות לרשות בתוך המשפחה. לקבל החלטות עסקיות מורכבות ולהתקשות להציב גבול פשוט. להוביל אחרים לשינוי ולחשוש משינוי בחיים שלהם.
לדעתי, חלק מההסבר שלאורך החיים כולנו מפנימים קולות, ציפיות וכללים. חלקם עוזרים לנו להתנהל בעולם. אחרים ממשיכים להשפיע עלינו הרבה אחרי שהפסיקו להיות רלוונטיים.
מי שלמד בילדותו שאהבה והערכה תלויות בכך שהוא עומד בציפיות של אחרים, עשוי להתקשות גם כמבוגר בהחלטות שעלולות לאכזב מישהו. גם כשהוא חופשי לבחור, הוא לא תמיד מרגיש חופשי.
חשוב לי להדגיש: התייעצות אינה חולשה, התחשבות באחרים איננה פסיביות, ולא כל המתנה היא פחד. יש מצבים שבהם באמת נדרשת חתימה של אחרים.
אבל יש הבדל גדול בין לבחור להמתין לבין להישאר במקום כי איננו מעזים לבחור.
שלוש שאלות לעצירה
אני מציעה לעצור על שלוש שאלות לפני שמתחילים לפעול. שאלות שגם אני שואלת את עצמי:
מה אני רוצה, ואני ממשיכה לדחות? לא "אני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי", אלא משהו מדוייק: "אני רוצה לבחור תחום מקצועי אחר", "אני רוצה ללמוד להציב גבולות".
מי החותם שאני מחכה לו? ומה בדיוק אני מקווה לשמוע? האם אני באמת זקוקה להסכמתו, או שאני בעיקר חושש ללאכזב אותו? והאם הוא נמצא בחיי היום, או שזה קול ישן שאני עדיין נושאת?
אם אקבל את החתימה, האם אזוז? אם התשובה לא ברורה, כנראה שהחתימה היא לא מה שחסר.
ארבע התחלות
ההבנה היא התחלה, אבל היא כמעט אף פעם לא מספיקה. האינרציה לא נעלמת רק כי זיהינו אותה. כדי לצאת ממנה צריך תנועה ראשונה, לא מהפכה.
להחליף בקשת רשות באיסוף מידע. במקום "אתה חושב שכדאי לי?", לשאול "מה כדאי לי לדעת לפני שאחליט?". כך אנחנו ממשיכים להיעזר באחרים, אבל הבחירה נשארת בידינו.
לעשות ניסוי קטן ולא קפיצה גדולה. לא חייבים להתפטר כדי לבדוק כיוון חדש. אפשר לשוחח עם מישהו שעוסק בתחום. לא חייבים לשנות מערכת יחסים שלמה כדי להציב גבולות. אפשר להתחיל מ"לא" אחד, במקום שבו הוא מתאים.
להכניס את ההתחלה ליומן. שיחת טלפון, פגישה, הרשמה, חצי שעה לבירור אפשרויות. משהו קטן, מוגדר, עם תאריך. כל עוד הרעיון נשאר במחשבה, קל מאוד לדחות אותו שוב.
להסכים להתחיל בלי ודאות מלאה. אנחנו נוטים לחשוב שקודם צריך להרגיש בטוחים ורק אחר כך לפעול. אבל מה שאני רואה שוב ושוב הוא שהביטחון נבנה מתוך ההתנסות. צעד קטן, מחושב והפיף מלמד יותר מחודשים של התלבטות.
המטרה איננה להפוך לאנשים שלא זקוקים לאיש. אנחנו רשאים, וכדאי לנו, להיעזר, להתייעץ ולהתחשב. המטרה היא ללמוד להבחין מתי אנחנו מבקשים עיצה, מתי אנחנו זקוקים להסכמה, ומתי אנחנו פשוט מבקשים רשות להיות מי שאנחנו רוצים להיות.
אז אשאיר אתכם עם שאלה אחת:
מה אפשר לעשות כבר השבוע, גם בלי לקבל את הפתק?
ועם תבנית למילוי עצמי:
אישור
אני__________ מאשר/ת בזאת לעצמי החל מיום ____________
אין צורך בחתימה הורים, מנהלים, בני זוג, חברים או קולות מהעבר.
חתימה ______________.
תגובות